איך כלב עזר לי להבין שמשהו לא עובד בהורות שלי.....הורות – כוונת הלב, הכוונה המלאה והנכונה.

זאת היתה שעת לילה מאוד מאוחרת ,

המפגש הבלתי נמנע שלי עם הכרית לא הצליח להבריח אותי לשינה ברוכה,

המחשבות, יסורי המצפון,

ובעיקר חוסר האונים הרחיקו ממני עוד ועוד את הבריחה המיוחלת......

אני זוכרת את הרגע הבהיר, הכואב והמטלטל :

אני לא נהנית מההורות שלי,

הפסקתי להתלהב מהדברים הקטנים-גדולים שהילדות שלי עושות,

הפסקתי לצבור איתן חוויות מעצימות,

הפסקתי להתרגש מההורות שלי ,

אני אפילו לא בטוחה שאני במודעות מלאה לצרכים הרגשיים והמנטליים שלהן!

נזכרתי בסיפור ששמעתי פעם על איש שנוסע כל בוקר לעבודה

ועובר על יד בית עם מרפסת וכסא נדנדה עליו יושבת אישה וסורגת.

הכלב שלה יושב למרגלותיה ובוכה ובוכה ובוכה.

אחרי מס' ימים שהמחזה חוזר על עצמו,

עצר האיש על יד הבית ושאל את האישה:

" למה הכלב שלך יושב כאן ובוכה?"

"אהה" ענתה – " הוא יושב על מסמר לכן בוכה"

האיש: " אז למה הוא פשוט לא קם?"

האישה קרצה וענתה לו בחצי חיוך:

" מה לא ברור? הוא לא קם כי זה לא מספיק כואב לו"

😱😱😱😱

ולי כאב!!!!! אפילו כאב מאוד!!!!

אז ניקיתי את הראש שלי מכל רעשי הרקע,

התחברתי ללב שלי........

הפסקתי לחשוב על התפעול,

על הנושאים הטכניים של החיים שלי ושל הבנות שלי

התחלתי לקרוא/לחקור/ללמוד ולפצח את החידה הזאת שנקראת:

הורות מספקת, מכילה ומעצימה –

לא חלף זמן רב והבנתי שהמשימה הזאת היא הרבה יותר פשוטה משחשבתי......

פשוט להתחבר ללב (שלי כמובן אך לא פחות ללב של הילדות שלי)

– טוב, לא עד כדי כך פשוט – אבל פשוט!

📣הבנתי שהילדות שלי צריכות שאבין את נקודת המבט שלהן:

(דירבלאק! זה לא אומר שאני מסכימה לכל מה שהן אומרות/מבקשות/עושות,

אבל כן אומר שאני רואה את נקודת המבט שלהן ,

רואה אותו תוך כדי זה שאני מעניקה,

(אני חוזרת על זה שוב: מעניקה כי זו מתנה ולא מציבה שזה יותר סוגר)

להן את הגבולות/ הכללים/החוקים והכלים בהם אני מאמינה.

אחד הכלים הכי עוצמתיים שסיגלתי לעצמי היה לחזור ולהדהד

להן מה ראיתי/שמעתי שהן אמרו/עשו ,

היום קוראים לזה שיקוף...

– היה לי ברור שכך הן ידעו וירגישו שאני באמת רואה ומבינה אותן.

הבנתי שהבנות שלי צריכות שאקשיב להן,

שאקשיב באמת,

לא בהיסח הדעת (כשעין אחת על הנייד -אפילו שלא היו אז ניידים חחחחח), אלא, באמפטיה ואהבה,

גם כשלא הסכמתי,

הבנתי שהתנהגות לא רצויה כזו או אחרת,

"רק" באה לאותת לי שהילדה שלי מבקשת או רוצה להגיד לי משהו אחר לגמרי

או במילים אחרות:

👂עם הקשבה אמיתית הילדים לומדים לבטא ולדבר את הרגשות שלהם יותר מלהתנהג אותם.

אני בטוחה שהיו עוד הרבה מאוד נושאים על פיהם פעלתי

אך אחד החזקים שאני זוכרת הוא אהבה ללא תנאי :

ישבתי בפגישה רבת משתתפים

(היו שם הרבה אמהות וגם קצת אבות)

כשנשאלנו האם אנחנו אוהבים את ילדינו אהבה ללא תנאי –

ענינו במקהלה ש"בטח" ו"ברור" – ולי זה הרגיש מזויף –

כן, אהבתי ואני אוהבת את הבנות שלי אהבה ללא תנאי אך......

האם באמת הבנתי מהי אהבה ללא תנאי?

ואם כך, אז איך זה שאני מרגישה לפעמים שאני נעלבת מהן ,

מתגובה זו או אחרת ?

ואם היא ללא תנאי האהבה הזאת,

אז איך זה שהאגו שלי מתגנב לתוך מערכת היחסים הזאת?

ואיך יכול להיות שאני מכניסה אליה סוג של התחשבנות?

(עשית ככה וככה אז לא תקבלי....... לא יודעת מה....)

כל מיני "אם"......../"אז".... כאלה זדוניים...

בפגישה הזאת הגעתי למסקנה:

💓

אהבה ללא תנאי היא לא תלויה בדבר (ואת זה רובנו כן מבינים)

אבל אנחנו שמים את עצמינו בקדמת הבמה ,

- כשמי שצריך להיות שם הם הילדים שלנו:

הם אלו שצריכים לדעת בידיעה מוחלטת שלא משנה מה קרה,

כמה אני כועס/ת – תמיד אהיה שם בשבילם –

לנו ההורים זה אולי ברור אך לילד כלל לא מובן מאליו

וילד שזה לא ברור לו באופן טוטאלי הוא ילד לחוץ/מבוהל

הוא ילד שלא סומך על הוריו ובוודאי לא על עצמו.

העליתי כאן 3 נושאים שקפצו לי בזכרון, יש עקרונות הוריים נוספים,

– חלקם פשוטים מאוד

– חלקם רק פשוטים

וחלקם קצת יותר מורכבים.......

אם הזדהיתם, אם גם אתם מרגישים שהמסמר כבר ממש כואב לכם בעכוז,

כתבו לי